מדוע יש חיוב השבה כשהוזלה האבידה – והלא נתייאשו הבעלים
בגמ' (ב"מ כז, א) רבא אמר פרוטה שהוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו, למ"ד מאשר תאבד איכא, ולמ"ד מומצאתה הכא בעינן שיהא שיעור מציאה משעת אבידה עד שעת מציאה. והקשה רעק"א כיון שהוזלה בינתיים א"כ נתייאשו הבעלים, דסברי שמא ימצאנה המוצא בשעת הזול ויסבור שהיא אבידה שמעולם לא היה בה שו"פ ואינו מחויב כלל בהשבתה, ואע"פ דלבסוף בשעת מציאה כבר נתייקרה ומן הראוי שיהא בה חיוב השבה, אך כיון שכבר נתיאשו הבעלים שוב ליכא חיוב. ומאי בעי קרא בהאי גוונא למיפטר מהשבה, ואפילו שלא ידעו הבעלים שהוזלה קודם שמצאה המוצא, דסבורים הם שלעולם תעמוד על שוויה.ואפילו אי נימא שתוזל, אימא שימצאוה קודם שתוזל ויהא בה חיוב השבה, מ"מ הלא רבא הוא מרא דהך שמעתא דמוקי מחלוקת ת"ק ורבי יהודה בפרוטה שהוזלה וחזרה והוקרה, ודלא כאביי דמוקי פלוגתייהו במשמעות דורשין, ואיהו סבירא ליה לעיל (כא, ב) דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, וא"כ ה"נ בשעה שהוזלה הוי יאוש, וכן הקשה הצל"ח (סנהדרין מא, ב). ועיי"ש מש"כ להקשות גם לדעת אביי דישל"מ לא הוי יאוש מהס"ד דבעי למימר פרוטה שהוקרה איכא בינייהו, דבשעת אבידה היתה פחות מפרוטה ובשעת מציאה הוקרה, דלמ"ד ומצאתה חייב להחזיר דאית בה שו"פ. ואמאי, הא כיון דנאבד ממנו בשעת הזול הא הוי יאוש מדעת, שהרי יודע שמי שימצאנה לא יחויב בהשבתה כיון שאין בה שו"פ, וא"כ אפי' הוקרה אח"כ נמי לא יהא חייב להחזיר כיון דכבר נתייאש.
ולכאורה יש ליישב, דמיירי הכא כגון שהיתה האבידה של שני שותפים והיו בה ב' פרוטות בשעת אבידה, והוזלה ועמדה על פרוטה ואח"כ חזרה והוקרה והיו בה ב' פרוטות, ואמרינן לעיל (כו, ב) דבאבידה של שותפים צריך שיהא בה שו"פ לכל שותף ושותף. ובנדו"ד לא נתיאש כל א' מן השותפין, משום דסבר דאפילו אם ימצא אותה בשעת הזול יסבור שהוא מחוייב בהשבתה כיון שהוא אינו יודע שהיא של שני שותפין. ולפיכך גם אם היה מוצא אותה בשעת הזול לא היה נוטלה לעצמו כיון שיש בה שוה פרוטה. וע"ז דריש רבי יהודה מקראי דאשר תאבד ומצאתה שאם לא היתה שו"פ לכאו"א משעת אבידה עד שעת מציאה ליכא חיוב השבה, ואע"ג דליכא למיפטר בה משום יאוש שהרי לא נתיאש כלל.
♦
ב.
במקום שמגביה מציאה שהוזלה עבור אחר - צריך המוצא לזכות
אבל באמת אינו כן, דהנה התוס' בב"ב (נד, ב ד"ה אדעתא) כתבו דהא דאמרינן בכמה דוכתי (ב"ק מט, א וש"נ) דחצר קונה שלא מדעתו, היינו דוקא אם הוא לא ידע כלל מהמציאה, אבל אם ידע ונתכוון בפירוש שלא לקנות, או אם ידע וסבור שהיא שלו, אינה קונה לו החצר שלא מדעתו.ויש לחקור בגוונא שיתכוין שחצירו תקנה לו דבר מחבירו, מפני שהוא סובר שהדבר הוא של חבירו, ובאמת לא היה זה של חבירו זה אלא של אחר שג"כ מתרצה להקנות לו, האם תקנה לו חצירו. דהנה מצד הסברא נראה לומר דקונה, כיון שהוא לא נתכוון בפירוש שלא תקנה לו החצר, ועיקר טעותו היא במה שהוא סובר שהחפץ הנקנה הוא של חבירו ולא של אחר, אבל אי נמי הוה ידע שאינו של חבירו היה גם כן מתכון לקנותו לעצמו, וא"כ לכל הפחות הוי זה שלא מדעתו וחצירו קונה לו. ובנדו"ד בהשבת אבידה של ב' שותפין שהוזלה והיה זמן שלא היה לכל שותף שו"פ, כיון שצריך לאסוף אותה לביתו כדכתיב (דברים כב, ב) ואספתו אל תוך ביתך וגו'. וא"כ הגם שהוא לא נתכוון לזכות בה לעצמו, מפני שסבור שהיא של המאבד והיה בדעתו לקיים בכך המצות עשה דהשבת אבידה לבעליה, אך מאחר ובאמת היא כבר לא היה בה חיוב השבה, כיון שהיה זמן שלא היה בה לכל שותף שוה פרוטה, ממילא חצירו קונה לו אותה, והרי זה כמי שלא ידע כלל שיש אבידה בחצירו, דהיא קונה לו. וא"כ הדרא לה קושיית הגרע"א לדוכתה, אמאי בעי קרא והלא יש כאן כבר פטור השבה מחמת דין יאוש.
♦
ג.
גזילה בקרקע שהוזלה
ולכאורה היה נראה לומר דהא דדריש הכא מקראי דליכא חיוב השבה בהוזלה מיירי באבידת קרקע דלא מהני ביה יאוש וכדאיתא ברש"י ותוס' בסוכה (ל, ב ד"ה וקרקע ועיין רמב"ם גזו"א פ"ח הי"ד) כיון דלעולם היא בחזקת בעליה קיימא. וה"ז כמו שכתב הרמב"ן (ב"מ יד, ב מדפה"ר) דלא מהני יאוש במה שהוא ברשותו, ופירש הא דהיכא דבאיסורא אתאי לידיה ליכא היתר זכיה מחמת היאוש. וא"כ משום הכי בעי קרא למילף דלית בה חיוב השבה מחמת שלא היתה שוה פרוטה משעת אבידה ועד שעת מציאה, ואע"ג דלא מהניא בה היתרא דיאוש.אבל באמת אין זה נכון, דהא יש שכתבו (הנ"ב[1]) דהא דאמרינן אליבא דהרמב"ן דלא מהני יאוש ברשות, היינו היכא דלא הוי אבידה וכגון שהיא בבית בעליה, או ביד שומר, או שומר אבידה, משום שידיהם כיד בעל הבית, אבל באופן דאירע בה מעשה אבידה, וכגון ששטפה נהר, מהני יאוש אפילו שהיא עדיין בתוך רשותו. וכן נראה מדקא פריך בגמרא (כב, ב) לרבא שסובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ל"ל דכתב קרא להיתר זכיה באבידה ששטפה נהר, והלא אם יודע לו ששטף נהר את שדהו מיד הוא מתייאש, וא"כ גם בלא נודע לא יהיה חיוב השבה. ואי נימא דלא מהני יאוש בקרקע משום שהיא לעולם בחזקת בעליה עומדת, א"כ לא אייתר קרא, דהלא איצטריך להתיר קרקע היכא דהיא אבודה ממנו ומכל אדם ומאי מייתי דלא כרבא. אלא ע"כ צ"ל דמהני יאוש בקרקע ולא דמי למש"כ הרמב"ן דליכא יאוש בדבר שהוא ברשותו, וא"כ קמה וגם נצבה קושיית הגרע"א למקומה.
ונראה לומר, דבאמת איירי דשטף נהר שדה של שני שותפין והיתה בה אבידה, שבתחילה היתה שוה פרוטה והוזלה וחזרה והוקרה, ומעיקר הדין יש בכה"ג יאוש, אלא דאעפ"כ לא נתייאשו הבעלים משום דסברי דהמוצא יחשוב שהיא שייכת לאחד בלבד, וע"כ הוא לא נתכוון לקנות את המציאה אלא להשיבה אל בעליה, ובזה לא שייך לומר חצירו של אדם קונה שלא מדעתו.
♦ ♦ ♦