[נה, א] תוד"ה והשאר מותר וכו' ועוד דבגמ' כי פריך לר"ה כו'. יש להקשות דלמא הגמ' סבר דלפי אותה שיטה דבגת פקוקה ומלאה נמי אסור בשתי' וא"כ אמאי אמר כיון שהתחיל למשך אע"כ דלענין הנאה קאמר וצ"ע ודו"ק.
[נה, ב] בגמ' אמר ר"ה בגת פקוקה ומלאה, והקשה בתוס' ד"ה אר"ה וכו' דלפי' ר"ת לא הוצרך הגמ' לומר ומלאה, אפילו אי לאו מלאה הוא דהא לפירושו בגת עצמה לא שייך כלל המשכה, עיי"ש.
ולולי דברי' הי' נראה לתרץ, דהא פסקי רוב הפוסקים אם הגוי הי' דורך ענבים בגיגית מותר לישראל ליקח ממנו אותן ענבים. והקשה הרא"ש ושאר פוסקים ליחוש דלמא הגוי הי' לוקח כוס ולקח ממנו והוי המשכה, ותירץ הסמ"ג דמיירי כי בא[1] הישראל ליקח ממנו הי' הגיגית מלאה וא"כ ליכא למיחש כלל. וא"ל דליחוש דלמא משך הגוי ונתן ממקום אחר יי"נ לכאן ומש"ה הי' מלאה, דזה הוא חשש רחוק ולא חוששין אותו כלל.
וא"כ לכאורה על המתניתין דהכא נמי קשה קושי' זו דליחוש דלמא נתן הגוי ממקום אחר יי"נ לכאן כנ"ל. (אמנם בלא ר"ה ל"ק קושיא זו בנ"ד על המתני' די"ל דהא בלא ר"ה ה"א דקודם שירד לבור לא הוי יי"נ כלל, וא"כ ליכא למיחש כלל קודם שירד לבור, אבל השתא דקאמר ר"ה אפי' קודם שירד לבור נמי הוי יי"נ) וא"כ פריך הגמ' לפי ר"ת הקושיא חדא כפשטא, ועו' דליחוש נמי להא, וע"ז קא משני בגת פקוקה ומלאה, ואם הגת הוא מלאה ליכא למיחש לזה כסברת הסמ"ג הנ"ל, ודוק.
[נו, ב] בגמ' ולרבא דלא שאני לי' מוקים לי' כתלתא תנאי וכו'.
פי' דזה ודאי ליכא למימר דה"ק הגמ' דרבא ע"כ הי' סובר דתלתא תנאי היא דהא רבא ע"כ לא ידע כלל ברייתא דרבנן סברי משירד לבור ויקפה, ור"ע סבר משישלה
בחביות כו', דאלת"ה היכי מוק"ל הכא מתני' כרבין, אע"כ דהכי פי' ולרבא דלא שאני ליה כו', כלומר דע"כ לרבא לית לי' האי חילוק בין מעשר ליי"נ. וא"כ אי נמי יהי' סוברי' הכי דליכא חילוק, ואנן הא ידעינן השתא מבריית' דרבנן סברי משירד לבור ויקפה ור"ע סבר משישלה, וא"כ יהיה קשה יי"נ אמעשר כקושיית הגמ', והתני' יין משיקפה וכו', ויהי' צריכין אנו לפרש דתלתא תנאי היא, ודוק.
[נו, ב] תוד"ה אבל אם החזיר גרגותני לגת אסור - פירוש אף מה שבגת מפני טיפות יין שבגרגותני המתערב בגת וא"ת והלא מסתמא יש בגת יותר מששים מטיפת יין הגרגותני וכו', וי"ל דס"ל כאביי דאמר חמרא חדתא בעינבי במשהו, ולית ליה נמי סלק את מינו כמי שאינו. עוד י"ל דמיירי הכא כגון שיש הרבה יין ביחד בגת והוה ליה מין במינו במשהו.
פי' כיון שיש הרבה יין ביחד בלא תערובת חרצנים וזגים במקו' בפני עצמו לא אמרינן בחרצנים וזגים סליק, והיינו כדיעה ראשונה בב"י סוף סימן קכ"ו [ו-ז], עיי"ש ודוק.
[נו, ב] באד"ה - וא"ת לפר"ת דמפרש לקמן בפ"ב (עג, א בד"ה יין) סתם יין נסך בששים כשאר איסורין שבתורה, אם לא נודע שנתנסך לעבודת כוכבים א"כ למה יאסור החזרת גרגותני, דמסתמא יש ששים בחרצני הגת ממה שבגרגותני, ואפילו אם יסבור כאביי יהא מותר. וי"ל דרב הונא כרב רביה ס"ל דאמר בפ' גיד הנשה (חולין ק, א) דס"ל כרבי יהודה ואומר מין במינו במשהו בכל איסורין שבתורה.
ובוודאי תוס' היו יכולין לומר ע"פ הכרח דר"ה איירי בדאיכא, ואשמעינן אע"ג דאיכא עליה שם יין לענין מגע, מ"מ לענין תערובת שם[2] הוי מין במינו[3] איכא שם יין, אבל אי ר"ה איירי בדליכא ס' מאי אשמעינן ר"ה בזה כקושיית הראב"ד אלא ר"ל אע"ג דאיכא לדחוק בתירוץ אחר על קושי' הראב"ד מ"מ מסתמא איכא ס', וק"ל.
[נו, ב] אמר רב הונא, לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת, אבל החזיר גרגותני לגת - אסור. גרגותני גופה במאי קא מיתסרא, בנצוק, ש"מ נצוק חיבור.
תוד"ה גרגותני גופא במאי מתסרא כו'. ונראה דריב"ם מחולק עם ר"ת ורש"י בטעמא דניצוק, אי טעמא הוא דהוי כאילו נתערב בעליון, או דטעמא הוא משום דהוי כאילו נגע בעליון. דר"ת ורש"י סברי דטעמיה הוא משום דהוי כאילו נתערב. וריב"ם סובר דהוי כאילו נגע, ומש"ה אי לא הוי תורת יין עליו, א"כ לא יכול לאסור אותו ע"י נגיעה, וא"כ ניצוק נמי אינו אוסר. ונ"מ היכי דנגע בסוף הקילוח לר"ה? ... לר"ת ורש"י דהוי כאילו נתערב מהני ס', אבל לריב"ם דהוי כאילו נגע בעליון א"כ לא מהני שישים, וק"ל.
[נו, ב] תוד"ה מהו וכו' - ואם תאמר כיון שהגת התחיל לימשך א"כ הוי יין (נסך) גמור לפי משנה אחרונה, ולמה לא יאסר יין הגת בהנאה למ"ד נצוק בר נצוק חיבור, ע"י יין הבור שהוא אסור בהנאה.
ופי' המהרש"א דקושיית התוס' הוא רק משום דמסתמא הוי נשאר מעט יין בגת מקודם לכן, ואם כן קשה יאסור אותו היין הנשאר את היין שבגת, עיי"ש.
אבל הש"ך פי' דקושיית התוס' היא כפשוטא דהא יין שבבור נאסר משום כחו כמו לקמן [ס, א] גבי מעצרא זיירא, וא"כ ליתסר היין שבגת מכח ניצוק בר ניצוק, עיי"ש.
ויש להקשות דא"כ אמאי לא מקשין התוס' אפילו לשיטת רש"י ור"ת דסוברי' דניצוק ב"נ לא הוי חיבור, הא עכ"פ מודי' דחד ניצוק ודאי אסור, והא היין שבגרגותני נאסר משום כוחו וא"כ ליקשי אפי' לשיטתם דאסר היין שבגת מטעם ניצוק.
אמנם דזה לא יכולנו להקשות דאפי' בלא ניצוק ליתסר משום כחו דהא קיימינן השתא לפי משנה אחרונה דהוי תורת יין עליו, וא"כ אפי' בלא ניצוק כלל יאסור, די"ל דמה שבגת מיקרי גוואי כמ"ש הרמ"א בסי' (קכד סעי') [יו"ד קכה, א]. ובכחו לא אסרו גוואי, דדוקא מאי דנפיק לבראי גזרו בי' רבנן, אבל מחד ניצוק ודאי יכולנו להקשות.
בשלמא לפי' מהרש"א לק"מ דהא הכא לא נאסר כלל מטעם כוחו, משום דהוי כחו שלא בכוונה, אבל לשיטת הש"ך הקושי' במ"ע[4].
וי"ל דלעיל מקשין תוס' בד"ה אבל החזיר גרגותני וכו': 'וא"ת והלא מסתמא יש בגת יותר מששים מטיפת יין הגרגותני ואמרינן לקמן בפ"ב (סו, א) חמרא חדתא בעינבי, רבא אמר בנותן טעם וקיימא לן כרבא לגבי אביי, וכי תימא כיון דבגת נמי איכא יין עם הענבים וה"ל מין במינו דבמשהו ולא בטיל, אכתי תיקשי לימא סלק מינו דהיינו יין כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הענבים שבגת רבה עליו ומבטלו כדס"ל נמי לרבא בפרק גיד הנשה (חולין ק, ב) גבי חתיכות של דג טמא, וי"ל דס"ל כאביי דאמר חמרא חדתא בעינבי במשהו, ולית ליה נמי סלק את מינו כמי שאינו', עכ"ל.
אמנם לדידן דפסקינן סלק את מינו וכו', א"כ אם הי' סמ"ך כנגדו מותר, וא"כ לשיטת רש"י ור"ת לא הי' יכול להקשות דיאסר מה שבגרגותני דא"ל[5] דמסתמא יש סמ"ך בענבים כנגדו ומשו"ה
מקשי' תוס' למ"ד נב"נ ואם כן קשה ליתסר היין שבגת משום יין שבבור, וכנגדו ודאי דלא הוי ששים, וק"ל.
אבל קשה לפי' הש"ך דלקמן בסמוך קאמר הגמ' אלא דאי משכחנא תנא דשרי כר"ש אישרייה אפילו בשתייה. וא"כ קשה הא כאן קושי' תוס' במ"ע ותירוצם אין מספיק אלא להתיר בהנאה, בשלמא לפי' מהרש"א אינו מוכרחי' כאן לתי' של תוס', ול"ק כלל קושי' תוס' דהא כאן הוי המעשה בהיפוך דהגת הי' שייך לישראל ולא נאסר מכח יין שנשאר מקודם לכן בגת, אבל לפי' הש"ך קושיא תוס' במ"ע.
וי"ל דתוס' כתבו לקמן דף ס' ע"א בד"ה כותי אדנא כו' אבל אם סייע לו ישראל הכל מותר וכו', ומיהו לכתחילה אסור וכו', עכ"ל. וא"כ מעשה דשמואל בדיעבד דכבר הי' דרך הישראל עם הנכרי ושאל על היין אם הוא מותר או אסור ומשו"ה שפיר פסק דשרי אפי' בשתייה, אבל לעיל גבי האי ינוקא וכו', דשאלה הי' אם מותר לישראל לשכור לנכרי היכי דהוי צייר לידיה, ולכתחילה ודאי אסור כמ"ש תוס', וק"ל.
[נז, א] רש"י ד"ה אי משכחנא תנא דאסר כר' נתן - יין בהנאה במגעו של נכרי אף על פי שלא נסכו לע"ז, דניסוך לא הוי אסור בהנאה אלא על ידי שכשוך.
פי' דאי מגעו שוה לשכשוך לאסור בהנאה, קשה קושי' התוס', וא"ל דהגמ' הי' מדמה גזירת שכשוך דרגל לגזירת נגיעה דיד, דהא השתא הוי שווין, וק"ל.
[שם] תוס' ד"ה דאי משכחנא תנא דאסר כר' נתן כו' - תימה הא איכא תנא דמתניתין (ס, ב) דקתני מדדו בקנה ימכר משמע הא ביד אסור בהנאה וי"ל דמתני' ה"ה דביד שרי בהנאה והא דקתני בקנה היינו משום ר"ש דשרי בשתיה ולא שרי אלא בקנה.
ובד"ה אי משכחנא תנא דשרי כר"ש וכו' - הקשה הר"ר אלחנן דלמא הא דשרי ר"ש בשתיה היינו דוקא נגיעה על ידי דבר אחר, כמו מדידה דקנה, אבל נגיעה דגופו כי הכא דדורכו ברגל מנלן דשרי רבי שמעון.
צ"ל דזה הקושיא אינו קאי אלא לפי שיטת תוס' דניסוך ע"י ד"א גרע מניסוך דגופי'. אבל לפי שיטת רש"י דהם שווין אין מקום לקושיות התוס', וק"ל.
[שם] באד"ה ועוד יש לומר דסבר שמואל דכל מה שמתיר ר"ש בהנאה, שרי נמי בשתיה, וכיון דלא אשכחן דאסר מדידה ברגל בהנאה הוא הדין בשתיה.
ונראה לפי הפשט דתוס' סבר לתרץ אע"פ דנסוך דרגל עדיף ממדדו בקנה מכל מקום דייק הגמ' דע"כ ר"ש מתיר אפי' בשתייה כמ"ש תוס'. אך דלפי"ז ק' אמאי לא קתני במתניתין מדידת הרגל, דהשתא הוי רבותא טפי ממדדו בקנה, וק"ל.
בד"ה ה"ג ברוב הספרים כו' ורב השיב להם אימור דאמרי אנא כו' אפי' לר"נ. וכל דבריהם אינן מובני' אמאי לא קאמרי דרב סבר כת"ק דר"נ, וק"ל.
[שם] בא"ד. ועוד קשיא דהיכי הוה ס"ד דרב כהנא ורב אסי לאסרו אף בהנאה, הא מתני' היא מדדו בקנה דאפילו לרבנן ימכר, ואף על גב דהוי התם מגע ע"י דבר אחר בכוונה. מיהו הא לא קשיא דשמא היו סבירי דרב אית ליה כר' נתן דאמר מדדו ביד אסור בהנאה, וחשבי נמי מדידה דקנה או נגיעה דקנה כמו מדידה או נגיעה דידו וכו'.
וצ"ע דהא לקמן דף ס' [ע"ב] במתניתין רש"י ד"ה מדדו בקנה, אף על גב דנתכוין הואיל ולדבר אחר נתכוין והא נגיעה לאו ממש היא אלא ע"י הקנה, ע"כ. משמע אבל אי מדדו ביד א"כ אסור כר"נ, הא מוכח בפירוש דרש"י מחלק בין נגיעה דיד לנגיעה דקנה, וצ"ע ודו"ק.
אמנם הרא"ש (ד, ה) הרגיש בקושיא זו, מש"ה מפרש דר"כ ור' אסי היו מדמים נגיעה ע"י דבר אחר דגדול הנגיעה[6] דגופו בקטן[7], אבל בגדול ודאי יש חילוק בין נגיעה ע"י ד"א לנגיעה בגופו, עיי"ש.
[נז, א] בגמ'. ההוא ינוקא דתנא עבודת כוכבים בשית שני, בעו מיניה: מהו לדרוך עם העובד כוכבים בגת. אמר להו, דורכין עם העובד כוכבים בגת. והא קא מנסך בידיה, דציירנא להו לידיה. והא קא מנסך ברגל, ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך.
כל הפוסקים מחולקים כאן, מקצתם סוברים דאם נגע ברגל לא שייך למימר כלל דדעתו הי' לניסוך משום דברגל הוא דרך בזיון. ומקצתם סוברים דדוקא כי הכא דהוי נמי טרוד בדריכה אבל אם נגע ברגל ולא הוי טרוד, ודאי דדעתו הי' לנסך, וק"ל.
[נח, א] רש"י בד"ה או שטעם מן הכוס והחזירו - גוי לחבית: מאי לאו בהנאה - ואף על גב דשלא בכוונת ניסוך הוי האי מגע, ולא יתכן לומר והחזירו ישראל בחבית ותיהוי תיובתיה האי דקאסר ליה לכולה חבית משום האי דאיערב ביה, דא"כ אמאי הויא תיובתא, לימא ליה אנא דאמרי כרשב"ג דאמר לקמן ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו דקיימא לן הלכתא כוותיה.
פי' דע"כ הוי קושיית הגמ' מהאי דמגע דלא יאסר הכוס עצמו עם החביות במגע כיון דשלא בכוונת ניסוך הוי, ומ"ל (-ומשמע ליה) דרבא מתיר אפי' יין המשוכשך, ולא יתכן לומר והחזירו ישראל ותהוי תיובתא האי דקאסר לי' לכולי' חבית משום האי דמערב בי', פי' דהשתא י"ל דאין המשכשך הבא בעצמו סובר דאסור, אלא דרבא סבר דהשאר מותר ויכול לומר הא דאמר לעיל אימור דאמר אנא וכו', אינו מוכרחי' לומר דמשום כיסופא הוא דאמר, אלא באמת סבר הכי דא"כ אמאי תהוי תיובתא נימא דאנא דאמרי כו'.
אמנם דבזה יש לדקדק אמאי לא מידק רש"י בקיצור מר"י ושמואל כמ"ש תוס'. אך יש לתרץ אפשר לפי שאינן בני תורה, לא היה רוצה להתיר להם. ואפשר דמזה נמי הי' יכול רש"י למידק דאי סבר רבא יין המשוכשך אסור, א"כ מאי מתרץ הגמ' לא בשתי', דהא האי דתני' שקדח במנקת רבא מודה דאסור אפי' בהנאה, דזה הי' כיין המשוכשך לפי' רש"י. ואין להקשות לפירש"י דאמאי דחיק לרש"י לפרש דבשל נכרי איירי, לימא בשל ישראל איירי, דאפ"ה פריך הגמ' על היין המשוכשך דמדרבנן נשמע לרשב"ג, די"ל דקשה לרש"י מאי פריך הגמ' מברייתא דלמא אתי כר"נ והוא סבר כת"ק דר"נ כקושיית הר"ן, ותירץ הר"ן דהגמ' פריך משום דמסתמא הלכה כאותו ברייתא דמקשה רב, ומש"ה צריך רש"י לומר דמיירי בשל נכרי ויכול להיו' כרשב"ג אליבא דהלכתא, וק"ל.
♦ ♦ ♦