רבינו אליהו מבית לאטש נולד בעיר קרקשונה אשר על שמה נקרא, בא משם לעיר גרמיזא וקבל תורה מפי רבינו אלעזר בעל הרוקח... ואח"כ בא בן בנו הרב יהודה בר' יעקב מחבר הספר בעל אסופות והוסיף בספרו של זקנו כמה פסקי דינים... וכתב בו נוסח הגט שנעשה בווירמישא בשנת ס"ז לאלף הששי, וכת"י דנן הוא מהדורא בתרא.
כלומר הוא מייחס את עיקר החיבור לר' אליהו, תלמידו של ר' אלעזר בעל ספר הרוקח. הרב ש"א שטרן סבור אף הוא שמדובר בתלמידו של בעל ספר הרוקח, אם כי לדעתו אין המחבר ר' אליהו הנ"ל.[5]
בספר האסופות מובאים כשמונים שטרות, רובם קשורים לדיני המשפחה אך יש גם שטרות הנוגעים בענייני מסחר ובסדרי בית דין. אין ניכר סדר מסוים בהבאת השטרות, אך יש אשכולות של שטרות בעלי סדר פנימי. הקובץ מתחיל בשטרי משפחה: תנאי כתובה ומתנה של ארוס לארוסתו. כאן נקטע הרצף, בשילובו של שטר שקשור לסדר הדיון, ודן בתובע שלא הגיע לדיון. לאחריו חוזר המלקט לשטרי המשפחה: מזונות; כתובה; יתומים ויורשים. לאחריהם נפתח אשכול שכמעט כולו אזרחי: שותפות; משכונא; מתנת בריא; פשרה; הלוואה ועוד. לאחר מכן המלקט חוזר לשטרי משפחה: גטין; מיאון; סדר חליצה; נוסחי כתובות שונים ועוד. בתוך אשכול גדול זה שובצו שטרות שקשורים לסדר הדיון.
אין לדעת אם הסופר העתיק את שטרותיו מקובץ גדול אחד או ליקטם מקבצים שונים. מכל מקום, לפחות שני שטרות זהים במילותיהם, אף שכותרתם שונה: "שטר שובר לבעל חוב המחזיר נכסים ליתומים על ידי אפיטרופא" (סימן תעא) ו"שטר מאת קהל ובית דין" (סימן תקלח). שני השטרות פותחים בדבריהם של בית הדין והקהל, ועוסקים בתביעה של אפוטרופוס כלפי חייב, שיפרע את חובו. אפשר שהכותרות השונות זו מזו לא הסגירו לסופר את העובדה שמדובר באותו שטר ממש.
♦
רשימת השטרות
תנאי כתובה; מתנה ארוס לארוסתו; שמוש בית דין (תובע שלא הגיע לדיון); שטר מכירה למזונות אשה; שומת פריעת כתובה; שטר שובר לבעל חוב המחזיר נכסים ליתומים על ידי אפיטרופא; שטר חלוק קרקע ליורשים; שטר חלוק שותפין; שטר אפטרופא; שטר זביני דבי דינא; שטר משכונא; שטר מתנת בריא בקרקעי; שטר מתנת בריא במטלטלי; שטר פשרה (לאחר שותפות); שטר מחילה; צוואת שכיב מרע; שטר הרשאה; קיום השטר; פסק דין; מכירת קרקע מאיש ואשתו; שטר חוב להתחזק בעל הממון על בעל חוב ואשתו; מסירת מודעא; שטר ערבות קבלן; שטר שותפות (עסקא); שטר חברותה (שותפות); שטר שובר; מכירת שטר לחבירו; שטר חוב לבתו הקטנה (סוג של פיקדון להתעסק בו); שטר הלואה והודאה; שטר מתנת שכיב מרע; שטר מתנה לאשתו ומחילת שבועה; קנין של קטן לאחיו על פי האפיטרופא; שטר על שכירות בתים; חרם של יישוב; חרם לחקור עדות והקונה קרקע צריך לכותבה; פירוש לגטין; מיאון; שטר קניין לשליח הגט; גט דחליצה לאלמנה; סדר חליצה; הרשאה לשליח לקדש האשה; שליח לקדושין; סדר כתובות כתובת אירוסין; כתובה לחתן; כתובת אלמנה; לגרושה ולחלוצה; כתובה דאירכסא מרבי' גרשם; כתובה דאירכסא כמו שאנו כותבין; דין יבום; כתובת יבמין; כתובת יבמין לנער' מאורסה; כתובת שבויה; מתנת כתובה המייחד כתובה לאשתו; פשרה ליתום מכתובת אמו; פירעון כתובה אלמנה הנותנת לבניה קרקעות אביהם; כתובת יבמין דאירכסא; שטר מחילת כתובה כשנתפשרה עם היתומין; מחילת שטר תביעה לאחיה עבור פרנסתה; פירוש למודעות; אם איש ואשתו נותנים מתנה; פסוקא דגיטא; שטרי דבי דינא, קבע זמנא; תיובתא; פתיחה (ראש השנה לא ע"ב); אחרמתא; אדרכתא; אקלתא; פתקא דלטותא; טירפא אדרכתא שומא; שטר חוב בין אדם לחבירו; שטר מאת קהל ובית דין (אפוטרופוס מודה שחוב נפרע); גט פיטורין; גט חליצה לבתולה המאורסת ולארוסתה; גט של משומד; דין גוסס; שטר אפטרופא שמגרשת אשה לקבל גיטא ולגבות כתובתה מבעלה; כתובת מחזיר גרושתו; אשה שמחלה לבעלה כתובתה.♦
מאפיינים אשכנזיים
מקום חיבורו של הקובץ השפיע גם על נוסחאותיו. יש בשטרות מאפיינים אשכנזיים. למשל, שטר שכותרתו היא "חרם של יישוב" (סימן תצט), ותוכנו:במושב זקנים בקהל עם גזרנו באלה חמורה על פי החרם שלא יהא רשאי בר ישר' או בת ישר' לדור באותו יישוב פל' ולא בקרוב לאותו יישוב פל' בתוך פרסה או כך וכך בלא רשות פל' ופל' וכו'.
הוא ממאפייני הקבצים האשכנזיים. אמנם הנוסחה שלפנינו אינה עוסקת באיסור מכירת בתים לזרים, שהיה מקובל בקהילות אשכנז, אך היא בוודאי יצירה של אחד מגלגולי נוסחת המקור.
בנוסח הכתובה (סימן תקט) נקבע סכום קצוב של חמישין ליטרין עבור ערך הנדוניה וחמישין ליטרין עבור ערך תוספת הכתובה, ובסך הכול מאה ליטרין, כמקובל באותה תקופה ברוב קהילות אשכנז. גם הסכום של כתובת האלמנה (סימן תקי) הוא קצוב ועומד על מחצית הסכום של כתובה רגילה, דהיינו בסך הכול חמישים ליטרין.
הנוהג האשכנזי להעמיד את סכום הכתובה על סכום קצוב של מאה ליטרין כסף[6] נזכר בכמה מקורות קדומים. במחזור ויטרי של רבנו שמחה, תלמידו של רש"י, מופיעה נוסחה מלאה של הכתובה שבה נקבע סכום קצוב של מאה ליטרין כסף.[7] בשו"ת מהרי"ל מופיע סכום של חמישים ליטרין כסף לאלמנה, והוא מחצית מהסכום הקצוב לבתולה.[8] וכך מובא גם בתרומת הדשן.[9]
הסכום הקצוב של מאה ליטרין כסף כלל גם את הנדוניה וגם את תוספת הכתובה. כלומר, החתן היה קובע את ערך נכסי הנדוניה שהאישה הביאה מבית אביה בסכום של חמישים ליטרין כסף ללא קשר לערכם הממשי, והוא מצדו היה מתחייב לתוספת כתובה בסך חמישים ליטרין כסף. ר' אליעזר ב"ר נתן (הראב"ן) כותב במאה הי"ב למניינם: "שלא יהו קלות בעיני בעליהן להוציאן".[10] כלומר מדובר בסכום גבוה שנועד להכביד על הגירושין. נכדו, ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי (הראבי"ה), מביא טעם אחר: "שלא לבייש את מי שאין לו".[11]
נוסחת השטר "פשרה ליתום מכתובת אמו" (סימן תקיח) קשורה אף היא, לדעתי, לכתובה הקצובה, ומכאן שהיא ממאפייני הקובץ האשכנזי. השטר מעיד על פשרה בין האלמנה ובין יורשי בעלה: הם מוותרים לה על שבועת האלמנה והיא מצדה מוותרת על חלק מתשלום הכתובה. וכך היא מעידה על הסכם שנעשה בינה ובין האפוטרופוס של היורשים.
מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס אלא בלב שלם ובנפש חפיצה ועשיתי עמו פשרה זו והנחתי אצלו מקצת מכתובתי ומנדוניא שלי ומחל לי כל שבועה וגזירה.
נוסחת "שטר מחילת כתובה כשנתפשרה עם היתומין" (סימן תקכא) דומה לשטר הפשרה הנזכר וקשורה לכתובה הקצובה גם כן, ועל כן גם היא ממאפייני השטר האשכנזי.
בשטרי הגניזה הקהירית וכן בשטרי ספרד שכיח שהבעל פוטר את אשתו משבועת האלמנה. שכיחות התופעה ניכרת גם בצוואות רבות שבגניזה, שבהן המצַווה פוטר את אשתו מן השבועה ומעניק לה נאמנות בגביית כתובתה. נאמנות זו מגִנה עליה הן במקרים של הטרדות היורשים ובית-הדין והן במקרים שערכו של הרכוש כולו אינו מגיע לכדי כתובתה. חשיבות מיוחדת נודעה לנאמנות שניתנה לאישה שמונתה אחראית על הרכוש כולו בשל היות היורשים צעירים מדי. נאמנות זו מונעת התערבות של בית-הדין, וכן היא מונעת מן היורשים, לכשיגיעו לגיל בגרות, להטיל שבועה על האישה או לדרוש ממנה דין וחשבון. התערבות של בית-הדין פירושה עריכת רישום מדויק של כל פריטי הבית, ודרישת דין וחשבון פירושה שהאישה צריכה לדווח על רווחיה ממעשה ידיה בחיי בעלה. כל זאת כדי שלא תיקח דבר מעבר למגיע לה על-פי כתובתה, וגם את המגיע לה לא תיטול אלא בשבועה. לפיכך מרובים המקרים של פטור משבועה. בזכות חשיבותו הרבה של סעיף הנאמנות הוא מצוי בצוואות רבות.[12]
וכך עולה גם מעיון בספרות השאלות והתשובות של חכמי ספרד. בשאלה שנשלחה לרב חנוך ב"ר משה נאמר: "וזה טופס הצוואה... הוו יודעי' שאני פוטר לאה אשתי מן שבועה כדי שלא יהא רשות לאדם בעולם לתבוע אותה בשביל שבועה כלל".[13] בשאלה שנשלחה לרי"ף האמין הבעל את אשתו כשני עדים.[14] ובשאלה שנשלחה לרמב"ם נאמר: "הנה אשת אבי עומדת ובידה שטר כתובה בסכום רב והיא בכתובתה נאמנת כשני עדים נאמנים עליו ועל יורשיו כמנהג".[15] וכך מצאנו בשאלה שנשלחה לראב"ד: "הנאמנות שאנו כותבין עכשיו על גביית הכתובה".[16] התשב"ץ מבאר את הנוסחה השכיחה בכתובות שכוללת את סעיף הפטור.[17]
השטרות הבאים מספרד או שמובאות בהם נוסחאות השטר הספרדי מלמדים בבירור ששכיחות התופעה בקהילות ספרד היא רבה. בנוסחת צוואה שבספר אורחות חיים נאמר: "ומחלתי לאשתי פלו' שבועת אלמנה מחילה גמור'".[18] בקובץ שטרות מצפון אפריקה שנוסחאותיו מתבססות על נוסחאות האורחות חיים אומץ נוסח הפטור הנזכר.[19]
בעניין זה שטרי הכתובה ושטרי הצוואה האשכנזיים שונים מהשטרות הספרדיים בשתי עובדות עיקריות. ראשית, בולט בהיעדרותו מהם נוסח הפטור שהבעל נותן מראש לאשתו מהצורך להישבע בעת פירעון הכתובה, השכיח בצוואות הגניזה, בשטרי ספרד ובספרות ההלכה הספרדית. שנית, בקבצים האשכנזיים יש סוגים שונים של שטרות שתוכנם הוא הסכמי פשרה בין האלמנה ליתומים בנושא השבועה. עובדה זו מלמדת שבאמת לא היה נהוג באשכנז שהבעל פוטר את אשתו משבועה זו, ובבואה לגבות את כתובתה לאחר פטירתו היה מתנהל משא ומתן בינה ובין היורשים לביטול השבועה. בסיומו ויתרה האישה על חלקים מכתובתה תמורת ביטול השבועה. מדוע נעדר הפטור בקהילות אשכנז?
נראה לי שהיה נהוג להשאיר את נטל השבועה על האלמנה כדי לתת כלי בידי יורשיו של הבעל למשא ומתן על הפחתת סכום הכתובה הגבוה. אין פלא אפוא שלעומת ההיעדרות הבולטת של נוסחאות פטור משבועה מצויים בשכיחות רבה שטרות הכוללים נוסחת פשרה שנערכה בין האלמנה ובין היתומים או באי-כוחם. בשטרות הללו היתומים מוחלים לאישה על שבועתה ובתמורה היא מוותרת על חלקים נכבדים מכתובתה הגדולה.
הוא הדין למצבים שבהם האלמנה נשאה ונתנה עם אפוטרופוס שהיא עצמה מינתה ליורשי בעלה כאשר היו רכים בשנים ולא יכלו לנהל בעצמם את המשא ומתן. יש לשער אפוא שמטרות אחרות היו לה לכתובה הקצובה, שאינן מטרות ירושתיות של העברת הרכוש לידי האישה. לפני הבעל עמדו חלופות טובות יותר לעשות זאת והוא לא עשאן. אם כן, כאמור, העובדה שהבעל לא פטר את אשתו מהשבועה, כפי שהיה מקובל מאוד בתפוצות אחרות, מלמדת שהוא ביכר להעניק ליורשיו כוח מיקוח במשא ומתן עם האלמנה, כדי שיוכלו לאכוף עליה באמצעות אימת השבועה ויתור על סכום גדול מן הכתובה.
בקובץ יש שטר שכותרתו "משכונא" (סימן תעו) ונזכרת בו קרקע. אך אין הוא עשוי במתכונת שטרי ספרד, שכוללים בדרך כלל את התנאים הנלווים למשכון של קרקע כמו ה"נכייתא" והשלכותיה. נראה אפוא שהוא נועד בעיקר למִשכון של מיטלטלין, כפי שהיה מקובל בקהילות אשכנז.
גם שטר מחילת שבועה (סימן תצו) אינו דומה לשטרות המקבילים בקובצי שטרות ספרדיים. כאן עוסקים אנו במקרה מיוחד של מינוי אישה לאפוטרופוס על נכסי בעלה. הפטור משבועה מתייחס לפעולתה כאפוטרופוס. אין מדובר אפוא בפטור רגיל משבועת האלמנה, השכיח בשטרי ספרד.
♦
שטרות ייחודיים
שטר "פסוקא דגיטא" (סימן תקכו) הוא שטר מיוחד שאינו שכיח בקובצי שטרות. ראשית, שילובו בקובץ מעיד לדעתי על קדמותו של הקובץ שלפנינו או על העתקתו מקובץ קדום. לא מצאתי דוגמתו בקובצי שטרות אחרים. מדובר בנוסחה קבועה הכוללת שלושה עניינים הקשורים למתן גט. כפי הנראה היו מקריאים את הנוסחה לבעל המגרש והוא היה צריך לחזור על דברי המקריא. הקראה זו מזכירה את סדר החליצה, שאף בו יש הקפדה על הקראה וחזרה.העניינים הנדרשים הם: (א) ביטול מודעה; (ב) מינוי הסופר לשליח לכתיבת הגט, באופן שהמינוי יהיה תקף עד אשר יצא גט ראוי; (ג) מינוי שליח למסירת הגט לאישה, ובכללו של המינוי ייפוי כוח למנות שליחים רבים, עד אשר יגיע הגט לידי האישה.
פסוקי דגיטא נזכרו כבר בימי הגאונים. בשאלה שנשלחה לרב סעדיה גאון נאמר: "וסוף דבר קרא האיש פסק הגט... ולא נכתב הגט באותו היום".[20] בתשובה אחרת נאמר: "ורצה הבעל להביא לבית דין כל מה שהוא חייב לה... ולקרות פסק הגט".[21] בתשובה המיוחסת לרב צמח גאון פומבדיתא בעניין הצורך בקניין על ביטול מודעה נאמר: "או דילמא כיון דאקריוה פסוקא דגיטא לא צריך".[22] רב האיי גאון כותב: "ולפיכך תיקנו חכמים להקראת את האיש ביטול מודעין ונתינת רשות לסופר ולעדים וכך הוא אומר, כל מודעי ותנאי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקין מגו מודעי עד סוף כל מודעי דימסירין לי ודמסרנא אנא פלני בר פלני על גיטא דפלנית בת פלני בטלין אנון מעכשיו... ואנת פל' בר פל' יהבית לך רשותא למיכתב לה גיטא ואנתון פלני ופלני יהבית לכון רשותא למיחתם עליה ולמנויי שלוחי ושלוחי דשלוחי עד כמה שליחי עד דמאטי גיטא שלמא לידה דפלנית דא דתשתרי ביה לכל גבר".[23] בלי להזכיר את המונח "פסק הגט" מדבר רב האיי גאון על שלוש ההוראות שנדרש הבעל לבצע בטרם ניתן הגט – ביטול המודעה, ההרשאה לכתיבת הגט וההרשאה לשליחות הגט. כפי הנראה, כדי לוודא שהבעל אכן יעמוד עליהן ויאמרן, נקבע נוסח של שטר שבו משולבות ההוראות, והבעל היה קוראן לפני שהחל הסופר לכתוב את הגט. לעתים, כאמור, חלפו מספר ימים בין הקראת "פסוקא דגיטא" ועד סיום כתיבת הגט ומסירתו לאישה. קטע גניזה כולל את שלוש ההוראות הללו.[24] אמנם בקטע זה יש תוספת על הוראותיו של רב האיי גאון – כאן הבעל מורה לסופר לכתוב: "מן חד גיטא ועד מאה גיטי עד דימטי גיטא לידה".
א. ביטול מודעה – על דברי המשנה במסכת ערכין "וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" נאמר בגמרא: "מאי עד שיאמר, עד דמבטל ליה למודעיה". כלומר אם הבעל מסר בעבר מודעה בפני עדים שאונסים אותו לתת גט לאשתו, עליו לבטל את מודעתו עתה לפני נתינת הגט, כדי שלא ייחשב הדבר לגט כפוי.[25] על פי עדותו של רב נטרונאי גאון יש נוסח מורחב של ביטול מודעה, והוא מייחס אותו לתקנה קדומה.[26]
ב. הרשאה לכתיבת גט – ההוראה הבסיסית שעל הבעל להורות לסופר לכתוב גט נאמרה במשנה: "עד שיאמר לסופר כתב ולעדים חתמו".[27] וכן בתוספתא: "עד שישמעו את קולו שיאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתומו".[28] בפסקי הגט המאוחרים הורחבה כאמור ההוראה, אולי בהשפעת עניין מינוי השליחים, והיא כוללת הרשאה לכתוב כמה גיטין: מתוך חתירה לתוצאה הרצויה של כתיבת הגט על ידי הסופר וחתימתו על ידי העדים, אם הגט נפסל בכתיבתו או בחתימתו ניתנת הוראה מפורשת לכתוב כמה גיטין שיידרשו עד להשגת התוצאה הרצויה.
ג. הרשאה לשליחות גט – הוראת הבעל לסופר למנות שליח להולכת הגט. על-פי דברי המשנה, שליח שחלה יכול למנות אחר תחתיו.[29] אמנם מדובר רק בשליח בארץ ישראל, שאינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". במדינות הים יש למנות שליח אחר רק בבית דין. בתשובת רב שרירא גאון מייחסים לרב סעדיה גאון את התקנה שעל פיה הבעל מעניק הרשאה רחבה: "ואית לך רשותא לשווי שליחא ושליחא דשליחא עד כמה שליחי עד דמטי גיטא שלימא לידה שתשתרי ביה לכל גבר".[30] רב שרירא מנמק ואומר שהתקנה נועדה לפתור את הספקות והמחלוקת בעניין זה. לכל הדעות, אם הייתה הרשאה כזו, יש לה תוקף והשליח האחד רשאי למנות אחר תחתיו, אף שלא בבית הדין. גם בעניין זה התוצאה הרצויה היא כמובן שהגט יגיע לתעודתו, ולכן ניתנת הרשאה מפורשת למנות שליחים ולייפות את כוחם למנות שליחים תחתם, עד להגעת הגט לידי האישה.
האזכור של "פסוקא דגיטא" בספרות ההלכה אינו רב. כאמור, הוא מופיע בספרות הגאונים, בתעודות מהגניזה הקהירית וכן בכמה מתשובות הראשונים. בשו"ת חכמי פרובינציה נאמר: "אי לא סגי למקרא פסוקא דגיטא אכפינן ליה ומשמתינן ליה עד דקארי".[31] ובשו"ת הרי"ד נאמר: "אע"ג דקרא פסוקי דגיטא מן כמה יומי ולא איכתיב גיטא, ההוא יומא דכתיב ליה לגיטא הוא זמן דיליה".[32] לדעתי, העובדה שטופס השטר מצוי בקובץ שלפנינו מלמדת שלפחות בחלק מקהילות אשכנז נהגו לכתבו ולהקריאו בטרם כתיבת הגט ומסירתו.[33]
במחקר אחר אני מצביע על הרקע לצמיחתו של השטר ומציע בזהירות השערה לסיבת שקיעתו.[34]
♦
שטרי דבי דינא דבבבא דמתיבתא (סימן תקכז ואילך) הם סדרת שטרות ייחודיים שקשורים לנוהל סדרי הדין.
לתשומת לב מיוחדת ראויים שטרי בית הדין שקשורים לסדר הדיון. קבוצת השטרות הראשונה כותרתה "שטרי דבי דינא דבבא דמתיבתא". כותרת זו, המדברת על בית הדין שבשער הישיבה, כבר מעידה על זמנם של השטרות. ואכן, נוסחת השטרות בקבוצה זו קדומה ביותר ונתחברה בתקופת הגאונים. סגנון הנוסחאות כמעט לא השתנה במהלך השנים, ואף התואר "גאון" נזכר באחד מהשטרות. אין לדעת בבירור מדוע שיבץ המחבר את קבוצת השטרות הזאת בקובץ שלפנינו. אפשר שייחס לנוסחאות העתיקות הללו ערך היסטורי בלבד, ובהעתקתן ביקש להצילן מתהום הנשייה. אפשר שלקראת צאתו אל הבלתי נודע חשב המחבר שמא יחזרו ויזדקקו לשטרות הללו במקום היעד. ואפשר שלמרות עתיקותם וסגנונם נהגו על-פיהם גם בתקופתו של המחבר. לאמור, בעת הצורך שימשו הנוסחאות הללו בסיס לכתיבת שטרות של הזמנה לדין וסדר הדיון. חיזוק להשערה זו אפשר לקבל מהעובדה הידועה ממקורות אחרים שחלק מסדרי הדין שמתוארים בשטרות הללו, שנהגו בתקופת התלמוד ובימי הגאונים, אכן נהגו בקהילות ישראל גם בדורות שלאחר מכן.
בשטר הראשון, שכותרתו "קבע זמנא", ראש בית הדין ממנה שני אישים נקובי שם שיעיינו בתביעה שהוגשה לבית הדין וינסו להביא את הצדדים הנצים לידי פשרה. אם יגיעו הצדדים להסכם פשרה מוטב, ואם לאו – יש לקבוע מועד לדיון ולזמן את הנתבע לבית הדין: "אי דסלקו לשלמא מוטב ואי לא, אקבעוהי זימנא לפלו[ני] נתבע וכו'". השטר השני הוא שטר "תיובתא" שבו נמסרת תשובתם של שני האישים הנזכרים לבית הדין. שני האישים מודיעים לבית הדין שמאמציהם לעשות פשרה לא נשאו פרי, שהם קבעו זמן לדיון כנדרש והתרו בנתבע שעליו להופיע במועד. השטר השלישי נקרא "שמוש בית דין" והוא עוסק במקרה הפחות שכיח, שבו הנתבע הופיע במועד אך התובע נעדר מהדיון. הנתבע מקבל שטר שמאשר את התייצבותו לדיון ומונע את הזמנתו מחדש לדיון במשך שלושים יום. השטר הבא עוסק בנתבע שלא הגיע לדין, והוא "פיתחא דבית דינא", שבו ראש בית הדין מודיע שיש לנדות את פלוני הנתבע על שסירב להופיע לדיון. בחלוף שלושים יום, אם הלה עדיין עומד במריו, נכתב שטר "אחרמתא", שבו הנידוי מורחב והופך לחרם כבד על הנתבע "דפתו פת כותי ויינו יין נסך ופירותיו טבלים וספריו ספרי קוסמים" – אין למול את ילדיו, אין לקבור את מתיו ואין לצרפו לחבורה כלשהי. יש לנהוג בו מנהג גויים, ויש להחרים גם את מי שעובר על ההוראות הללו.
פעמים יש לתובע בעיה אחרת. הנתבע אכן הופיע לדיון, ובסדר הדיון התובע דורש ממנו להביא ראיה לטענותיו. דא עקא, יש שחוששים להעיד נגד פלוני הנתבע ואינם מעוניינים לסייע בידי התובע להוכיח את תביעתו. בית הדין מוציא "פתקא דלטותא", שבו מוטלת קללת ארור על מי שיודע עדות ולא בא להעיד. השטר האחרון בקבוצה זו הוא "אקלתא", שבו מוּסר הנידוי שהוטל באמצעות שטר ה"פיתחא". מדובר במקרה שבו הגיע הנתבע להסדר עם התובע ופייסו. התובע מתבקש להביא את שטר הפיתחא כדי שאפשר יהיה לקרעו, אך הוא טוען שאין השטר בידו.
קבוצת השטרות הזאת מופיעה גם בספר צדה לדרך, אך בסדר שונה ובהבדלים קלים. א' אפטוביצר פרסם שטרות מספר מקובץ זה.[35] עובדה זו של שינוי סדר השטרות בקבצים הנזכרים ועיבוד מחדש של חלקם יכולה להוסיף חיזוק להשערה שאכן נעשה שימוש בשטרות הללו במאות הי"ג–הט"ו. קיים כתב יד נוסף של ספר האסופות [פריס 1293].[36]
קיצורים:
אפטוביצר, מסמכים
V. Aptowitzer, “Formularies of Decrees and Documents from a Gaonic Court”, Jewish Quarterly Review, 4 (1913–1914), pp. 23–51.
הירשפלד
H. Hirschfeld, Descriptive Catalogue of the
Hebrew MSS. of the Montefiore Library, London 1904, p. 37.
♦ ♦ ♦